ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק שביעי ואחרון 

נכנסנו אל תוך הפתח העגול שבגזע העץ.
בפנים היה חשוך מאוד, אבל דינו החל לזהור, כן, כולו. הוא הפך למין פנס גדול ומאיר ויכולנו לראות היטב את המקום שנכנסנו אליו.
שוב מנהרה, חשבתי לי, אבל אני גאה לומר שרק ציינתי זאת כעובדה ולא כחשש.
התקדמנו במנהרה כשדינו ראשון ואני אחריו, אחרינו הקבוצה.
מפעם לפעם היו כמה מדרגות חצובות באבן והיה ברור כי אנחנו יורדים ויורדים יותר מטה.
ואז- החלה המנהרה להתרחב, שוב לא היתה צרה. היא התרחבה וגדלה עד שלבסוף עמדנו במין אולם גדול. קירות האולם היו עשויים מקריסטל והאור שהפיץ דינו יצר מעין כוכבים של אור על קירות הקריסטל. המראה היה מרהיב.
ואז - השמיעה אור קריאה מוזרה, מבוהלת. כולנו פנינו אליה וראינו אותה מצביעה אל אחד מקירות האולם.
התמונה שהתגלתה לעינינו היתה מוזרה ביותר. הקיר היה שקוף, צלול, אפשר היה להבחין בדמויות בתוכו.
עמדנו המומים.
שם בתוך הקיר השקוף היו הטאינים האבודים.
הם נראו כמו קפאו כל אחד בתנוחה אחרת תוך כדי הליכה.
אור היתה נסערת אבל דינו שלח אליה את מבטו הממוקד והבלתי נראה ומיד ראיתי שאור נושמת נשימה עמוקה ומתאוששת .
עמדנו מול הקיר השקוף והבטתי בטאינים. אני זוכר שדמעות החלו זולגות מעיני וחשתי איך הלחיים שלי רטובות, אבל אני לא בכיתי, זה היה משהו אחר, דווקא שמח. ידעתי שעכשו הכל יהיה בסדר.
בכפות ידי אחזתי בתליון הברקת וידי התרוממו מעלה גבוה.
לא אמרתי מילה אך גם אור, לאו וסון עשו כמוני.
התליונים זהרו, אורם הלך והתחזק והפך להיות כוכב של אור ומתוך הכוכב הזה יצאה קרן בוהקת שפגעה בקיר השקוף, היא ירדה לאיטה לאורך קיר הקריסטל ובכל מקום בו עברה- קיר הקריסטל השקוף פשוט נעלם. הטאינים נראו כאילו התעוררו כרגע משינה עמוקה. הם ראו אותנו ובשתי קפיצות היו לידינו.
איזה חיבוקים וקריאות שמחה היו בין הטאינים.
אור, לאו, סון ואני עדיין עמדנו המומים, מבולבלים מכל מה שהתרחש עכשו. דינו ריחף לידינו וסביבנו כמו מחזק ומחבק אותנו.
שלושת האניאנים האחרים שהיו איתנו במסע וכמעט לא חשנו בהם מאז יצאנו, סיירו עכשיו באולם הגדול, ריחפו ובדקו כל פינה.
הטאינים שהיו מחובקים וצוחקים התקרבו אלינו והקיפו אותנו במעגל.
הצחוק והשמחה היו ממש מדבקים ומצאתי את עצמי צוחק ושמח.
ההרגשה היתה נהדרת.
היינו עכשו קבוצה ממש גדולה, עם שנים עשר הטאינים שנמצאו.
ישבנו כך ביחד כולנו באולם הגדול וטאין שנראה לי הבוגר מכולם סיפר לנו כי כאשר סיימו את מלאכתם ועמדו לחזור היתה רעידת אדמה עזה וכך הם נלכדו בתוך קיר הקריסטל,עכשיו יש עוד דבר אחד לעשות.
הטאין ביקש ממני את תליון הברקת, הסרתי אותו מצווארי, הוא ניגש עם גביש הברקת אל סלע שחור כולו שניצב באחת מפינות האולם.
בסלע השחור היה פתח קטן וטאין הכניס לשם בעדינות את התליון וסובב אותו כמו שמסובבים מפתח, הוציא את התליון, ניגש אלי והחזיר לי אותו בחיוך, תם ונשלם, אמר.
כולם נראו מאוד רגועים ומרוצים ואני לא רציתי לשאול שאלות, הרגשתי עייפות גדולה.
עלינו במעלה המדרגות והדרך בה ירדנו.
יצאנו מתוך גזע העץ.
כאן ציפתה לנו הפתעה מרהיבה. מעלינו, גבוה בשמי הלילה היתה פרושה רשת מופלאה של קורי אור זוהרים ומנצנצים . השמיים היו בצבע סגול כהה והרשת היתה כל כך ברורה ויפה.
אור התקרבה ועמדה לידי, היא אחזה בכף ידי ופתאום הבנתי, רגע הפרידה הגיע. נזכרתי כי הגבירה סלינה אמרה כשיצאנו לדרך כי זו אינה פרידה ועוד נשוב וניפגש ובכל זאת הכל התרחש עכשו כל כך במהירות..
ראיתי את האחים מסין כמו הולכים ומתרחקים, חשתי את אותו ענן ערפילי שיצר דינו סביבנו ועטף אותנו...

פקחתי את עיני.
אור ואני ישבנו על הדשא בחצר. הדשא עדיין היה לח מטל.
היינו לבושים בפיג'מות.
הצבה מתנה הציצה מאחורי השיחים.
אור, האם את ואני חלמנו - שאלתי את אור.
אור הניעה לאט לאט את ראשה לסימן- לא.
היא חייכה , הניחה את כף ידה על צווארה ובכף ידה השניה הצביעה אל עבר צווארי.
הנחתי גם אני את כף ידי וחשתי את פעימות תליון הברקת על החזה.
מתנה, לחשתי לצבה מתנה - יש לי המון דברים לספר לך.

כאן אני מסיים את סיפורי, את סיפורנו.
אור עכשו נכנסה ובידה קופסת תכשיטים, זו הקופסא בה היא שומרת את כל הקשקושים הנוצצים (כך אמא קוראת לזה), אבל רק אנחנו יודעים כמה מיוחדים הם התליונים האלה שבקופסא.
יום אחד עוד נשוב ונענוד אותם.

תם ולא נשלם.